ויקרא כג: כו-לב
“26 וידבר ה' אל משה לאמר: 27 "אך בעשור לחודש השביעי הזה יהיה יום הכיפורים הוא. מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'. 28 וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם. 29 כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. 30 וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. 31 כל מלאכה לא תעשו; חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. 32 שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם ]בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם."
בכל שנה מתעוררות דיונים בנוגע למועדי המקרא. שאלה אחת הראויה לשיקול זהיר היא זו:
כאשר אלוהים ציווה על עמו לשמור את "היום העשירי לחודש השביעי", האם הוא גם ציווה איזה לוח שנה יש להשתמש בו תמיד?
במבט ראשון, אנשים רבים עונים, "כמובן שהוא התכוון ללוח השנה העברי". אך האם זה באמת מה שהמקרא אומר, או שמא זו הנחה המבוססת על הקשר היסטורי?
מאמר זה אינו נועד לטעון נגד אלה השומרים את מועדי המקרא על פי לוח השנה העברי המסורתי. במקום זאת, הוא מבקש לשאול שאלה פשוטה אך חשובה:
האם אנו אומרים את מה שאלוהים אמר, או שמא אנו אומרים יותר ממה שאלוהים אמר?
מה המקרא אומר בפועל
ויקרא כג:כז-לב מצהיר:
"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים…"
שימו לב למה שהטקסט מצהיר במפורש:
- היום העשירי,
- של החודש השביעי.
כעת שימו לב למה שהוא אינו מצהיר במפורש:
- לוח השנה העברי,
- לוח השנה היהודי,
- לוח שנה ירחי,
- לוח שנה שמשי,
- או כל מערכת לוח שנה תמידית שעל דורות עתידיים להשתמש בה.
קוראים רבים מניחים מיד שהציווי חייב להתייחס ללוח השנה שבו השתמשה ישראל העתיקה. מבחינה היסטורית, זה מובן מכיוון שהציווי ניתן במקור לישראל.
עם זאת, הקשר היסטורי וציווי מקראי אינם תמיד זהים.
ההבדל בין הקשר לציווי
אין ספק שבני ישראל הבינו את החודשים על פי הדרך שבה חישבו זמן בימיהם. זה חלק מההקשר ההיסטורי של ספר ויקרא.
אך השאלה שונה:
האם אלוהים הפך את לוח השנה ההיסטורי עצמו לחלק מהציווי?
הטקסט אף פעם לא אומר:
- "על פי לוח השנה של ישראל…"
- "על פי החישוב הירחי…"
- "על פי לוח השנה המשמש כעת ביניכם…"
המילים הללו פשוט אינן שם.
אם אלוהים התכוון שכל דור עתידי ישתמש בלוח שנה מסוים אחד ללא קשר למקום או לזמן שבו הם חיו, בוודאי הייתה לו היכולת לומר זאת.
אלוהים אינו מוגבל על ידי היסטוריה.
הוא ידע כל דור שאי פעם יתקיים.
הוא ידע שממלכות יקומו ויפלו.
הוא ידע שלוחות שנה ישתנו.
הוא ידע שאנשים יתווכחו על כרונולוגיה.
ובכל זאת הכתובים מתעדים רק:
"היום העשירי לחודש השביעי."
לא יותר מזה.
אלוהים שיודע כל דור
אלוהים הוא נצחי.
הוא אינו רק אלוהי ישראל בימי משה.
הוא אלוהי כל דור.
הוא ידע כאשר נתן השראה לספר ויקרא שתרבויות מאוחרות יותר ישתמשו בשיטות שונות לחישוב זמן.
הוא גם ידע את הנבואה המתועדת בדניאל ז:כה בנוגע לניסיונות "לשנות זמנים וחוק".
אם לוח השנה המדויק עצמו היה חיוני לציווי, האם לא היה זה סביר שאלוהים יזהה אותו באופן שאינו ניתן לטעות?
במקום זאת, הוא פשוט נתן את התאריך.
זה מזמין אותנו לשאול האם עלינו להיזהר לא להוסיף פרטים שהכתובים עצמם אינם מוסיפים.
עמדתנו מבוססת על מספר הצעות:
- אלוהים ידע את כל הדורות העתידיים ואת כל מערכות לוח השנה כאשר נתן השראה לכתובים.
- אלוהים יכול היה לציין לוח שנה מסוים אם התכוון שאחד יהיה חובה.
- מכיוון שהוא לא ציין אחד, אין לנו להוסיף דרישה זו בעצמנו.
- לפיכך, מאמינים רשאים לציית לציווי על ידי שימוש בלוח השנה שבאמצעותו הם מחשבים כעת זמן במקום שבו הם חיים, בתנאי שהשמירה היא כנה ובענווה.
היזהרו מהנחות
אחד הסכנות הגדולות ביותר בפרשנות מקראית הוא לאפשר להנחות להפוך לציוויים.
לאורך ההיסטוריה, מסורות דתיות לעיתים קיבלו סמכות שווה – או אפילו גדולה יותר – מהמילה הכתובה עצמה.
ישוע הזהיר שוב ושוב מפני החלפת ציוויו של אלוהים במסורות אנושיות.
כמו כן, הכתובים מזהירים אותנו לא להוסיף על דבר אלוהים או לגרוע ממנו.
לפיכך, בכל פעם שאנו טוענים שאלוהים דורש משהו, עלינו להיות מסוגלים להצביע על המקום שבו הוא באמת דורש זאת.
גישה הרמנויטית שונה
הטיעון שלנו מעלה שאלה הרמנויטית מעניינת: אם אלוהים התכוון שציוויו יעלו על שינויים בלוחות שנה אזרחיים, מדוע לא זיהה במפורש תקן גלילי תמידי?
מאמינים מסוימים מסיקים שמכיוון שהכתובים אינם מציינים לוח שנה תמידי, הגישה הבטוחה ביותר היא לציית לציווי על פי לוח השנה שבאמצעותו הם מחשבים כעת זמן.
לדוגמה, אם לוח השנה האזרחי מכיר היום כיום העשירי לחודש השביעי, הם שומרים את היום ההוא בענווה לפני אלוהים.
הדגש אינו על הגנה על לוח שנה.
הדגש הוא על ציות להוראת אלוהים מבלי להוסיף דרישות שהוא עצמו לא הביע.
בין אם מסכימים עם גישה זו ובין אם לאו, היא עקבית פנימית:
- אלוהים ציווה תאריך.
- אלוהים לא ציין לוח שנה תמידי.
- לפיכך, על מאמינים להיזהר מלציין אחד בשם אלוהים.
מה לגבי 25 בדצמבר?
אותו עיקרון מסביר מדוע נוצרים רבים מכירים בכך שהכתובים אף פעם לא קובעים שישוע נולד ב־25 בדצמבר.
אנשים רשאים לבחור להנציח את לידת המשיח באותו תאריך כמסורת כנסייתית, אך אין להציג זאת כציווי מקראי מכיוון שהמקרא אף פעם לא נותן תאריך זה.
הסוגיה אינה האם מסורות רשאיות להתקיים.
הסוגיה היא האם מסורות מוצגות כאילו היו כתובים.
מסקנה ענווה
דיון זה בסופו של דבר חושף שתי גישות שונות לפרשנות הכתובים.
גישה אחת אומרת:
ההקשר ההיסטורי קובע איזה לוח שנה התכוון אלוהים.
האחרת אומרת:
מכיוון שאלוהים לא ציין לוח שנה תמידי, אין לנו לטעון לאחד כדרישה אלוהית.
שתי העמדות מבקשות לכבד את הכתובים.
ההבדל טמון במקום שבו מוטל נטל ההוכחה.
הראשונה מבקשת ממאמינים לשמר את ההקשר הלוח־שנתי ההיסטורי.
השנייה מבקשת ממאמינים להימנע מהוספת דרישות שאלוהים עצמו לא ציווה במפורש.
לכל מסקנה שמגיעים אליה, עיקרון אחד צריך לאחד את כולנו:
עלינו לשאוף להבחין בזהירות בין מה שאלוהים אמר בבירור לבין מה שאנו מסיקים מההקשר ההיסטורי.
ציות נאמן מתחיל בלבבות ענווים המסרבים לשנות את דבר אלוהים – בין אם על ידי הוספה אליו או גריעה ממנו. מה שחשוב לאלוהים הוא הציות לדברו על ידי לב מושפל שהוא מעריך יותר מהקרבן.
זה מהדהד נושא מקראי עקבי. לדוגמה:
- "לשמוע טוב מזבח" (שמואל א טו:כב).
- "חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו:ו).
- ישוע ציטט את אותו עיקרון במתי ט:יג ויב:ז.
כאשר הכתובים מדברים בבירור, עלינו לציית.
כאשר הכתובים שותקים, עלינו להיזהר לא לדבר בשם אלוהים.
יציבה זו של ענווה היא עצמה מעשה של יראת כבוד כלפי זה שנתן השראה לדברו.